משרד הפנים ומעמד בישראל: בית המשפט החליט כי אלמנתו של אזרח ישראלי תמשיך להתגורר בישראל 

לנושא חשוב זה התייחסנו לא פעם. כידוע, זר שנשוי לאזרח ישראלי או מנהל אתו חיים משותפים בקשר של ידועים בציבור יכול לקבל מעמד בישראל במסגרת ההליך המדורג. כל זמן שמתנהל קשר זוגי תקין, ובהיעדר גורמים ששוללים את ההליך (כגון עבר פלילי אצל מי מבני הזוג, מרכז חיים מחוץ לישראל, מצב אישי בעייתי ועוד), עומדת לזר הזכות להמשיך בהליך הסדרת מעמדו, להאריך את האשרות שמונפקות לו במשרד הפנים ולשדרג אותן בהתאם לנהלים.

אך עם פקיעת הקשר הזוגי – לפני קבלת מעמד של קבע או אזרחות – פוקעת גם העילה להמשך הסדרת מעמדו של בן הזוג הזר. כך במקרים של פרידה או גירושין, וכך גם במקרים של פטירת בן הזוג הישראלי. משרד הפנים ורשות האוכלוסין לרוב פועלים על פי ברירת המחדל השוללת: עם היוודע דבר הפטירה נפסק ההליך המדורג ומשרד הפנים מורה לזר לחזור בתוך שבועיים למדינת מוצאו. פשוטו כמשמעו.

אלא שגישה זו אינה תמיד עומדת בדרישות הדין. ישנו נוהל ספציפי שנועד להסדיר מצבים מורכבים אלה בדיוק – קרי, מה לעשות עם אלמנה של אזרח ישראלי שחיה בארץ מספר שנים, ניתקה את זיקותיה ממדינת המוצא, שרפה את הגשרים, העתיקה את מרכז חייה לישראל, למדה את השפה העברית, רכשה חברים חדשים, מקצוע וכיוצא באלה. בהתאם לנוהל ולפסקי דין מנחים בעניין, אסור לרשות האוכלוסין להורות לזרים במצב כזה על עזיבת ישראל בלי בדיקה יסודית של נסיבות העניין; וכאשר מתגלות נסיבות הומניטריות מיוחדות יש לאפשר לאותם בני זוג אלמנים להישאר בארץ.

בין נסיבות הומניטריות מובהקות על משרד הפנים והוועדה הבינמשרדית (מקום שהתיק מועבר לוועדה – ראו כאן מאמר בעניין) להתחשב בכנות הקשר של בני הזוג בטרם פטירת הישראלי או בטרם הפרידה, לעובדה אם נולדו מקשר זה ילדים, למחלות קשות, לשאלות של מרכז חיים וזיקות ועוד. אלא שבפועל ברירת המחדל, כאמור, של רשות האוכלוסין לא לאפשר לזרים להמשיך לשהות בארץ לאחר פקיעת הקשר, והנטל להוכיח אחרת עובר לכתפי אותם מסורבים.

פרשה שנדונה באחרונה בבית המשפט מדגימה את הבעייתיות. באוקטובר 2018 נדרש בית המשפט המחוזי בירושלים למקרה של אלמנה לאזרח ישראלי שהייתה מצויה עמו בהליך איחוד משפחות, אך לאחר פטירתו דרש ממנה משרד הפנים כי תעזוב בחזרה למדינת המוצא. גם העובדה שמקשר זה נולדו שני ילדים, היום אזרחי ישראלי, והאם מגדלת אותם בארץ, לא הפריעה למשרד הפנים ולא מנע ממנו לדרוש את עזיבת האם לחו"ל.

האלמנה החליטה להילחם על זכויותיה ועל זכויות ילדיה ופנתה לבית הדין לעררים (ערכאה שיפוטית מקצועית שעוסקת בבירור שאלות מעמד בישראל), אך בית הדין צידד בעמדת המדינה. האלמנה לא ויתרה וערערה לבית המשפט המחוזי (בית המשפט לעניינים מנהליים) בירושלים. בית המשפט למד את כל ראיות התיק ונסיבות חיי המשפחה – ושלא כפקידי משרד הפנים ועמדת בית הדים לעררים, החליט לקבל את טענות האלמנה.

בית המשפט התייחס בפסק דינו לפסק דין שניתן באחרונה על-ידי בית המשפט העליון בסוגיה של הסדרת מעמדם של זרים נפגעי אלימות במשפחה, והחיל על נסיבות המקרה של האלמנה את ההיגיון שנקבע באותו עניין (7938/17). באותו עניין נקבע כי די בעובדה שנולדו מהקשר הזוגי ילדים כדי להקים "חזקת זיקה" לישראל, קרי חזקה שעל-פיה מרכז החיים של בן הזוג הזר נמצא היכן שנולדו וגדלים ילדיו.

בתיק האלמנה קבע בית המשפט שהוועדה ההומניטרית לא שקלה את כל הנסיבות ולא ייחסה לנסיבות החשובות את המשקל המתאים, לכן בוטלה החלטת המדינה ובית המשפט הורה למשרד הפנים להעניק לאלמנה מעמד של תושבת קבע.

עמ"נ 8426-09-18 מיום 10/10/18